החלטה בתיק עע"ם 3762/13

           בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"ם 14241-01-13, השופט ד' מינץ) בגדרו התקבלה עתירת המשיב ונקבע כי יש להחזיר לו את ההרשאה שניטלה ממנו לנשיאת כלי ירייה ארגוני.

עיקרי העובדות

1.        נגד המשיב, האחראי על מערך האבטחה בחברת הגיחון, נפתח ביום 27.11.2012 תיק "אלימות במשפחה" בחשדות שעניינם בפגיעה בפרטיות כלפי גרושתו. המשיב נדרש להפקיד את נשקו האישי בתחנת המשטרה, וכך עשה. בהמשך פנה המשיב אל המבקשים בבקשה להחזיר לו את כלי הנשק. משנענה בשלילה, פנה לבית משפט השלום בירושלים בערר על החלטת המבקשים ליטול ממנו את נשקו. בית המשפט קבע בהחלטה מיום 13.1.2013 (ע"ק 19278-01-12, השופטת מ' פורר) כי גם אם אכן אירעו האירועים המתוארים על-ידי גרושתו של המשיב, אין מדובר בעבירת אלימות, ומשכך אין הצדקה לנטילת הנשק מהמשיב. חרף החלטה זו, לא הוחזר לו  נשקו. פקיד הרישוי החליט ביום 19.1.2012 כי המשיב פסול מלקבל הרשאה לשאת כלי ירייה (להלן: החלטת פקיד הרישוי). בנסיבות אלה הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים (עת"ם 2719-05-12, השופט ד' מינץ; להלן:העתירה הראשונה). עתירתו התקבלה, ונקבע כי החלטת פקיד הרישוי ניתנה על סמך המלצת תחנת המשטרה בלבד ומבלי שנעשתה דרישה וחקירה בדבר המסוכנות הנשקפת מן המשיב. בית המשפט הורה על החזרת הדיון לקצין הרישוי על מנת שידון מחדש בהחלטה, וייתן החלטה לגופו של עניין תוך התייחסות לכלל השיקולים הרלוונטיים. קצין הרישוי דן מחדש בבקשת המשיב, וקבע ביום 18.11.2012 כי אין להעתר לה, וכי אין להעניק למשיב הרשאה לנשיאת נשק בשלב זה.

2.        בעקבות זאת הגיש המשיב עתירה שנייה לבית המשפט המחוזי בירושלים (עת"ם 14241-01-13, השופט ד' מינץ). בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי על המבקשים להחזיר למשיב את ההרשאה לשאת נשק. ביתהמשפט פסק כי אמנם לכאורה יש בתיק החקירה חומר ראייתי שיכול לבסס את החשדות נגד המשיב, אולם אין די בכך. ההחלטות בעניינו של המשיב ניתנו על יסוד אותו חומר חקירה קודם שלא נתחדש בו דבר. למעשה חומר זה כבר עמד לבחינה בבית משפט השלום אשר קבע כי איננו מצדיק את ביטול הרשאת המשיב לשאת נשק. בית המשפט המחוזי ציין כי מאז נטילת נשקו, החזיק המשיב תחת ידו במשרדו מספר כלי נשק מתוקף תפקידו כקצין הביטחון של חברת הגיחון. נגד המשיב טרם הוגש כתב אישום, והוא לא נשאל דבר בעניין העבירה המיוחסת לו. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים כי מדובר בעתירה תיאורטית שלמשיב אין אפשרות לקבל סעד במסגרתה. בית המשפט ציין כי בהתאם לסעיף 10(ב) לחוק כלי הירייה, התשי"ט-1949 (להלן: חוק כלי הירייה) המשטרה היא זו שנותנת את ההרשאה לשאת נשק. משכך, המבקשים הם בעלי הסמכות ליתן החלטה בדבר השבת ההרשאה למשיב, ועליהם להשיב הרשאה זו בהתאם. כמו כן הטיל בית המשפט המחוזי על המבקשים לשלם הוצאות למשיב בסך של 15,000 ש"ח. נגד פסק דין זה הוגש ערעור ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע.

עיקרי הבקשה לעיכוב ביצוע והתגובה

3.        לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בשעה שהורה להחזיר למשיב את ההרשאה לנשיאת כלי ירייה. לטענתם, הגורם המקצועי המוסמך, משטרת ישראל, מצא כי לנוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מפני המשיב אין לתת לו הרשאה לנשיאת כלי ירייה. כפי שעולה ממידע גלוי ומחומר חסוי קיים חשש כי המשיב הטריד את גרושתו ובלש אחריה במספר הזדמנויות. לאור מסוכנותו, יש הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי. עוד טענו המבקשים כי עתירת המשיב היא תיאורטית, וכי לא קיים סעד קונקרטי שהמשיב יכול לבקש את ביצועו. לטענתם למשיב אין, ולא היה מעולם, רישיון אישי לנשיאת כלי ירייה. בעבר ביקשה עיריית ירושלים את הרשאתו של המשיב לשאת כלי ירייה. לאחרונה הודיעה עיריית ירושלים לבית המשפט המחוזי כי למעשה אין היא מבקשת עוד את הרשאתו של המשיב להחזיק כלי ירייה שכן אין היא נותנת כלי ירייה לחברת הגיחון, החל מיום 1.3.2013. חברת הגיחון אינה מוכרת כ"מפעל ראוי" ואינה מוסמכת לבקש בעת הזו רישיון לנשיאת נשק. משכך, הרשאה למשיב לשאת כלי ירייה, איננה מעשית. המבקשים טענו עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא הורה על צירופן של עיריית ירושלים וחברת הגיחון להליך המשפטי,  בניגוד לסעיף 6(א) לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2001, ולמרות מרכזיותן בסוגיה הנדונה. אשר על כן ביקשו המבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין.

4.        המשיב טען מנגד כי דין הבקשה להידחות. המבקשים הגישו את בקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין בשיהוי ניכר, ודי בכך בכדי לדחותה. עוד טען המשיב כי המבקשים נמנעו הן מהשבת ההרשאה לשאת כלי ירייה, הן מתשלום סכום ההוצאות. הכלל הוא כי הגשת ערעור על פסק דין איננה מצדיקה כשלעצמה את עיכוב ביצועו, ולבטח אין מקום לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו. המבקשים לא טענו כי המשיב לא יוכל להשיב להם את סכום ההוצאות שישולם לו, באם יזכו בערעור. גם אין הצדקה לעכב את הרשאתו של המשיב לשאת נשק. בית משפט השלום קבע כי לא הייתה הצדקה לנטילת הנשק מלכתחילה, שכן העבירה המיוחסת למשיב איננה עבירת אלימות. נגד החלטה זו לא הוגש ערעור. זאת ועוד: פסיקתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על קביעות עובדתיות, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. בית המשפט בחן את חומר החקירה בעניינו של המשיב ומצא כי הגם שיתכן וקיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים, אין הצדקה להמשיך ולהתלות את הרשאתו לנשיאת כלי ירייה. המשיב החזיק בהרשאה לנשיאת נשק במשך שנים רבות, מתוקף תפקידו כקצין הביטחון של חברת הגיחון, גם בתקופה שלאחר נטילת נשקו. אין כל מסוכנות הנשקפת ממנו, ואין הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין. עוד טען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים ביותר. הטענה כי העתירה תיאורטית נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. עיריית ירושלים וחברת הגיחון מסרו כי הן אינן מעוניינות להצטרף כמשיבות לעתירה. חברת הגיחון פועלת בימים אלה לצורך קבלת אישור על מנת להיות "מפעל ראוי" ועצמאי לצורך הוצאת רישיון לנשיאת נשק. המשיב ציין לסיום כי הוא עוסק בתפקיד בטחוני רגיש ונמצא לעיתים קרובות באזורים המסכנים את חייו. משכך, יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ולהורות על החזרת הרשאתו לשאת נשק באופן מיידי.

דיון והכרעה

5.        לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, דומני כי השיקול העיקרי במסגרת בחינת סיכויי הערעור להתקבל הוא שהסעד שמדובר בו, הוא תיאורטי בשלב זה. אלמלא העניין הזה, דומני כי סיכויי הערעור להתקבל אינם מן המשופרים. ברם, על פני הדברים, נראה כי כל עוד לא תוכר חברת הגיחון כ"מפעל ראוי", לא ניתן יהיה ליישם את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. הרשאה לשאת כלי ירייה צריכה להתבקש על-ידי גורם מוסמך. עיריית ירושלים ביקשה בעבר את הרשאת המשיב, אך היא אינה מבקשת זאת עוד; חברת הגיחון, שבה עובד המשיב, אינה מוסמכת כיום לבקש את ההרשאה. משכך, ועד שלא יוסדר מעמדה של חברת הגיחון כ"מפעל ראוי", לא יוכל המשיב לשאת נשק כבעל הרשאה מטעמה. בתגובתו לבקשה לעיכוב ביצוע, ציין המשיב כי ביום 19.5.2013 הגישה חברת הגיחון בקשה להכרה כ"מפעל ראוי". עד כה לא נמסר עדכון על אודות תוצאות הטיפול בבקשה. אם תתקבל בקשתה של חברת הגיחון, יתכן וישתנה מאזן הסיכויים בערעור, אך עד אז אינני רואה טעם בהענקת סעד שלמשיב אין יכולת לממשו בשלב זה. באשר למאזן הנוחות, נתתי דעתי על כך שהתליית הרשאתו של המשיב לשאת נשק פוגעת בהתנהלותו במקום עבודתו. ברם, אין טענה כי מבלעדי הרשאה, אין המשיב מסוגל לבצע את עבודתו. אדרבה, הוא ממשיך בעת הזו בעבודתו כאחראי על האבטחה בחברת הגיחון.

6.        באשר לתשלום סכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט המחוזי לחובת המבקשים ולטובת המשיב, הרי שאין הצדקה לעיכוב ביצוע רכיב זה של פסק הדין. סכום ההוצאות - 15,000 ש"ח - אין בו כדי להכביד על המבקשים. בעניין כספי עסקינן, המשיב זכאי להנות מפרי זכייתו, ואין כל טענה מפי המבקשים כי לא יוכלו לקבל את כספם בחזרה מן המשיב אם ערעורם יתקבל.

7.        דין הבקשה להתקבל אפוא באופן חלקי. מתן ההרשאה למשיב לשאת כלי ירייה יעוכב עד למתן פסק דין בערעור, תוך שמירת זכותו של המשיב לבקש לעיין מחדש בהחלטה זו אם תוכר חברת הגיחון כ"מפעל ראוי"ותבקש את הרשאתו להחזיק כלי ירייה. במה שנוגע לסכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט המחוזי, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

           ניתנה היום, ד' באב תשע"ג (11.7.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: